<h1>נמוקי יוסף — שבת</h1>
<h2>דף כז:</h2>
[שבת נ"ז ע"ב] כליא פרוחי. מצנפת קטנה לאחר קישוריה שקילעה ראשה וכיסתו יש שערות קטנות שיוצאות חוץ לקישוריה, והן נקראות פרוחי, על שם שמפריחין ויוצאין לחוץ. ואוגדתן לאחר קשוריה על ידי מצנפת קטנה. כליא. מונעת אותן שערות מלצאת. אין בה משום כלאים. שעשויות כמין לבד שקורין פאלטר"י, ואינה טוויה. ואע"ג דתנן [כלאים פ"ט מ"ט] הלבדין אסורין מפני שהן שועין. שאני אצטמא שהוא דבר קשה. וכל שאינו שוע טוי ונוז שהוא כלאים דאורייתא, בקשין שרי לגמרי. דלא גזרי בהו רבנן. כדאמרינן פ"ק דביצה [ט"ו ע"א]. אבל אי הוו כלאים דאורייתא אפילו קשה אסיר בלבישה. כדאמרינן פ"ק דערכין [ג' ע"א] הני כהני הואיל ואישתרו כלאים לגבייהו בעידן עבודה. ואי אפילו כלאים דאורייתא שרו בקשין, היכי אישתרו כלאים לגבייהו, הא אמר רב אשי בגדי כהונה קשין הן פרק בא לו במסכת יומא [ס"ט ע"א]. אלא ודאי כל שהם כלאים דאורייתא אין הבדל בין קשין לרכין לענין העלאה שהיא דאורייתא, דכתיב לא יעלה עליך, אבל [אתה] מותר להציע תחתיך, אלא דרבנן גזרו הצעה שמא תיכרך ליה נימא על בשרו. ובגדי כהונה דקשין מותר להציען, דאיסור כלאים דרבנן התירו בקשין. ובמסכת כלאים [פ"ט מ"ב] התירו כרים וכסתות של כלאים מהאי טעמא, דהצעה אינה אלא מדרבנן. בנגעים. מהאי טעמא גופא, דגבי נגעים כתיב בגד, ויליף מכלאים שוע טווי ונוז. משום עטרות כלות. שגזרו עליהן שלא תצא בהן מחורבן הבית ואילך משום צער, כדאיתא במסכת סוטה [מ"ט ע"א].
<h2>דף לא:</h2>
[שבת נ"ד ע"א] יד ורגל. אחד מן הידים ואחד מן הרגלים כובל ביחד. ידו על זרועו. אחד מידיו כופף כלפי מעלה וקושר, כדי שלא יהיו לו אלא ג' רגלים לברוח. יד ורגל כיצחק בן אברהם. דכתיב [בראשית כ"ב] ויעקוד. כפף ידיו ורגליו לאחוריו, וקשר יד עם רגל, ונפשט צוארו לאחוריו.
